גמרא
פירוש
אמָל וְלֹא פָּרַע אֶת הַמִּילָה כְּאִילּוּ לֹא מָל.הדרן עלך רבי אליעזר דמילה
פרק כ – תולין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ח. מל ולא פרע כאילו לא מל. וערל גמור הוא ואסור לאכול בתרומה. ואם עשה כן בשבת חייב חטאת, לפי שעשה חבורה שלא במקום מצוה, ואם עשה כן במזיד חייב סקילה. גמ׳. איכא בינייהו נראה ואינו נראה. דלשמואל צריך, ולמתניתא אין צריך לחזור ולמולו. להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. שזיכנו לקיים מצוה זו, ולפיכך אין ראוי לברכה אלא לאחר המילה. והעומדים שם. ששומעין שמודה לשם על שצוהו על המצוה הזאת, וכבר גמר(א)[ה], הם מברכים אותו שיגמור גם כן שאר המצות המוטלות עליו, והם ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו ללכת בדרך טובה וישרה. ובירושלמי כתוב כשמגיע קטן לשלש עשרה שנה ויום אחד, מברך האב ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה. ברכה למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא וכו׳. היא ברכה אחרונה במקום אשר קידש ידיד מבטן וכו׳. וברוב הספרים ובהלכות דרבן שמעון קיארא כתוב מפורש המל את העבדים אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים, והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳. וכן כתוב שתי ברכות גבי (עבדים) [גרים] וכו׳. ועד (דמיפתח) [דמיתפח] לא מטבלינן ליה. עד שיתרפא מן המילה לא נטביל אותו, כי המים הקרים מזיקים (אותו) הרבה לכל מכת חרב. והמילה לעולם קודם הטבילה, שכן מצינו באבותינו שאברהם אבינו נצטוה על המילה, ואחר כך נכנסו אבותינו על הר סיני תחת כנפי השכינה בטבילה, דכתיב ויזרוק על העם, ולא מצינו הזאה בלא טבילה, כי אותה זריקה היא במקום הזאה. ונכנס דם במקום מים של הזאה (מיפטרה) [מי פרה], נמצא המילה קודם הטבילה. ועוד שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, על כן ראויה טבילה לטהר טומאתו. וכד מיטבל צריך למיזל בהדיה תלתא. דגר צריך ג׳, דמשפט כתיב ביה, דכתיב והיתה זאת לחוקת משפט לאזרח ולגר הגר בתוככם. ואמרינן ליה כדאמרינן ליה מעיקרא. שהודיעוהו מצות קלות וחמורות של עונשים ושכרם בטבילה הראשונה שהטבילוהו לשם עבדות, כמו כן צריך להודיע בטבילה זו שמטבילין אותו לשם חירות. וגזי ליה מן מזייה. וגוזזין לו מזקנו ומשער ראשו וכן מצפרניו של ידיו ורגליו, כדכתיב וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וכשיעלה מן המים וכו׳. משום דאכתי לא חזי עד שימול ויטבול, ואיך יאמר אשר קדשנו במצוותיו, אבל בשאר טבילות מברך עליהם עובר לעשייתן. אמר ליה ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ליה מעשה, דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים לי. לשון הרב ר׳ אפרים ז״ל: עיינא בהו ואשכחנא דלאו מילי [דסמכא] נינהו, ומגופיה דהא[י] עובדא ילפת דאסור למימר לגוי לצבותיה (לאותו) [או לאתויי] דרך רשות הרבים, מדקאמר ליה דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים לי, מכלל דאסור למימר לגוי זיל אחים לי. וכמה מרבוואתא טעו בפירושה דהא[י] מימרא וקסברי דהא דאמר ליה ולא שני למר בין שבות דאית ביה מעשה ובין שבות דלית ביה מעשה, (ו)בין שבות דהזאה ובין שבות דאמירה [קאמר], ר״ל דשבות [ד]הזאה אית ביה מעשה ושבות דאמירה לית ביה מעשה, דדבורא בעלמא הוא. ואקשו בה הכי [ואמרי] הואיל ואמירה לחודה לגוי שבות דלית ביה מעשה [הוא]מה לי אמר ליה אייתי לי מיגו ביתא, ומה לי אמר ליה זיל אחים לי, [תרווייהו שבות דלית ביה מעשה נינהו ושרי] ואמרי, הא דאמר הא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים לי, לאו דוקא הוא אלא טעותא דנוסחאי הוא. ולא כדקא סברי אינהו, ונוסחא [נ״א: ונוסחי] לית ביה טעותא אלא נוסחי מעליי נינהו, ולא פי׳[רושיה] (דסבירא) [כדקא סברי] להו, אלא האי [מימרא] דאמר ליה ולא שני למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, לא אשבות דהזאה קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה, האי דאמרת אמירה לגוי שבות וקא מדמית ליה [נ״א: לה] לשבות דהזאה דאסירה, לא שניא [נ״א: שאני] לך בשבות דאמירה [גופה] בין שבות דאית ביה מלאכה, לשבות דלית ביה מלאכה, דה[א](ר) מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה, (לשבות דלית ביה מלאכה, דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה,) אלא אייתי לי מיגו ביתאי קאמר ליה, דטלטול בעלמא הוא ולית ביה מלאכה, ד(א)שמעת מינה דכי אמרינן אמירה לגוי שב[ו]ת בדבר שהוא מלאכה, אבל בדבר שאין בו מלאכה כגון האי, לא אמרינן ביה אמירה לגוי שבות. הרי נתברר דליכא בנוסחי טעותא ומילי דברירן אינהו. והאי דאמרינן שבות דלית ביה מעשה ולא אמרינן שבות דלית ביה מלאכה, מעשה ומלאכה בהאי מילתא עניינא חדא היא, דקרו אינשי מלאכה מעשה, כדאמרינן (ו)בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהיינו מלאכה. והרי מתברר לך דאסור למימר לגוי לצבותיה או לאתויי דרך רשות הרבים. ומאי דכתב בעל הלכות טעותא היא ולא תסמוך עליה. עד כאן. ואע״ג דבהזאה [לבדה] שבות איכא (לבדה) ואפי׳ הכי אסיראה, רצה להשיב כי לא גזרו רבנן אמירה לגבי [לגוי] שתהיה בה איסור שבות (ולא) [אלא] במקום דאי עביד [איהו] מחייב חטאת, אבל מחצר לחצר שלא עירבו, דאי עביד איהו לא מיחייב חטאת, לא גזרו על אמירתו משום שבות, וכל שכן במקום מצוה. אבל בהזאה אם יעשה נמכר על שבות תנן. הדרן עלך ר׳ אליעזר. פרק תולין ר׳ אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב. מצננת שמצננין בה שמרי יין, ומותח פיה לכל צד בעיגול, ונעשית כאהל על חלל הכלי שקורין בלעז אישטנדרי. אע״ג דעביד אוהלא ביום טוב, ור׳ אליעזר חזינן ליה בפקק החלון דאפי׳ אוסופי אהל עראי אסר, מפרש בגמ׳ כיון דמכשירי אוכל נפש הם שרי, דסבירא ליה לר׳ אליעזר דמכשירי אוכל נפש מותר לעשותם ביום טוב, כר׳ יהודה דדריש לכם לכל צרכיכם. ומקל יותר מר׳ יהודה, דר׳ יהודה לא שרי אלא במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, אבל אפשר לעשותם אסור. ור׳ אליעזר שרי אפי׳ באפשר לעשותם בערב יום טוב, ואע״ג דסבירא ליה דסעודת יום טוב רשות היא, כדחזינן בפסח שני באלו דברים. וחכמים אומרים אין תולין. לכתחלה אע״ג דאהל עראי הוא, אע״ג דמקילי בפקק החלון, התם אוסופי הוא, אבל הכא דלמעבד לכתחלה אסור. ואין נותנין לתלויה. מערב שבת, אין נותנין לתוכה שמרים, משום דמיחזי כבורר . אבל נותנין לתלויה ביום טוב. דהא מכשירי אוכל נפש הוא שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, שלא נזדמנו לו השמרים אלא ביום טוב עצמו. ואיפשר דרבנן דסיפא היינו ר׳ יהודה שמתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב. גמרא. איבעיא להו תלה מאי. לדברי חכמים שאוסרין לתלות ביום טוב, [ו]לדברי ר׳ אליעזר בשבת, מי חייב. אמר ליה חייב חטאת. אשבת קאי דזדונו כרת ושגגתו חטאת משום דקא עביד אוהלא, אבל ביום טוב לא שייך ביה אלא מלקות, ושגגתו לאו בר קרבן הוא. תלה כוזא בסיכתא. תלה כלי קטן ביתד. הכי נמי דמיחייב. חטאת משום אהל, ומאי חיובא שייך באהל עראי.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush